יום שבת, 6 באוקטובר 2012

איזה מעין צלם אתה?



 

כבר המון המון זמן שאני חושבת על זה, אבל לא מצליחה להעלות בכתב... משלל סיבת שלא אפרט. אך הפעם משהו הוביל אותי למחשבה הזו שנית.

בלוגרים ופורומרים שנושא כתיבתם הוא אוכל מוצאים את עצמם מתמודדים מול שני אתגרים רציניים – בישול וצילום. אם אפילו עד לפני 5-7 שנים התקבלו במחיאות כפיים רק מתכונים בלי תמונה, הרי שכיום לעיתים קרובות לא ברור במה משקיעים יותר ומה חשוב יותר – המתכון או הצילום. וכמה שיותר בלוגרים ופורומרים משקיעים, כך עולות גם הציפיות ומתגבש סטנדרט מסוים.

בגדול, אם רק נחשוב על זה, איזה שף יוקרתי יודע גם לצלם כמו צלם מקצועי? ואיזה צלם מקצועי יודע לבשל כמו שף יוקרתי? התכונות הללו לא בהכרח אמורות לצעוד זו לצד זו. אך כאשר מדובר בבלוגר שמנהל בלוג קולינארי, מצופה ממנו לא רק להביא מתכון מעניין, אלא גם לקבל תיעוד מושלם של מה שבישל. ואם פעם התמונות נדרשו ולו בשביל להוכיח שאותו אחד באמת בישל את המאכל ולא סתם העתיק מתכון מספר או אתר, הרי שכיום אנו מצפים לראות תמונה איכותית ומעניינת (ולעיתים קרובות גם תמונות של סטפ-באי-סטפ) שתגרום לנו מייד לרוץ למטבח ולבשל את אותה המנה.

וזה בכלל לא רע. זה אפילו מאוד מאוד מבורך. מכל בחינה זה טוב. הן משום שהרבה יותר נוח ונעים לראות צילום אוכל ברור, יפה, נקי, אסתטי, מעורר תיאבון, הן משום שהדרישה לתמונות איכותיות גורמת לנו לפתח עוד תחביב, לרכוש עוד ידע, להתנסות בעוד משהו יצירתי שאולי לא נגענו בו עד עתה. כמו שסבתא שלי תמיד אמרה: "ללמוד זה טוב. ידע זה לא תרמיל כבד על הגב".

דא עקא, לאחרונה התופעה של צילום מזון כנושא עצמאי חוצה גבולות. ואני יכולה למנות לפחות שני מאפיינים מדאיגים. האחד הוא דמיון בין צילום לצילום, או ליתר דיוק דמיון בין "צלמים" שונים, והשנייה היא הדרישה למשהו מאוד מסויים. ושני המאפיינים האלה נורא קשורים אחד בשני, ואבאר.

לעיתים יש לי תחושה מעיון בבלוגים רבים (בעיקר מחו"ל) שכולם קראו איזה קטע צר אודות צילום מזון או עשו איזה קורס קטן, וכולם עובדים לפי הטיפים הנרכשים כמו לפי שבלונה אחת ולא זזים ממנה. התמונות של כולם דומות עד שעמום. אני רואה - המתכונים שונים, חומרי גלם שונים, אפילו שפות שונות וטעמים שונים, אך הכל נראה זהה כאילו יד אחת בצעה את העבודה. התמונות נטולות אופי אישי, סטייל שמאפיין רק את הצלם הספציפי ונטולות נשמה. הכל נראה מאוד טכני ומלאכותי. וזה לא שהתמונות לא יפות, הן פשוט משעממות וחוזרות על עצמן – כל תמונה משאירה תחושה שכבר ראיתי אותה פעם. עיצובים דומים, קומפוזיציות זהות עד מילימטר, סטיילינג שחוזר על עצמו מבמלוג לבלוג, מתמונה לתמונה. שום תמונה כבר לא מפליאה אותי, לא מחדשת לי דבר, לא נוגעת בדמיון שלי.

אכן, יש כללים וחוקים בקומפוזיציה ובתאורה. לפחות ארבעה חוקי יסוד של קומפוזיציה (חוק השלישים, יחס הזהב, חוק האלכסונים, יחס הזהב האלכסוני) ועוד הרבה מאוד כללים נוספים שמסעיים לבנות את התמונה לא רק כתיעוד של "הייתי שם וראיתי את זה" אלא כסיפור בעל אופי מסוים. עם כל זה, התמונות אף פעם לא אמורות להיראות זהות מצלם לצלם מצייר לצייר. אבל כאן משהו משתבש כאשר מדובר בצילומי מזון.

יצא לי לקרוא הרבה ווידוים של בלוגרים בתחום המזון אודות ההתקדמות הצילומית שלהם. והנה הפלא, כמעט לאף אחד אין רקע בצילום או ציור. כמעט אף אחד לא החזיק ביד מצלמה לפני גילוי תחום המזון המתרחב. אז איך זה קורה שבסופו של דבר אצל רובם הצילומים נראים טוב (וזהה)? רובם מספרים כי התחילו ממצלמות הכי פשוטות שיש בכל בית. ואחרי גילוי בלוגי ופורומי אוכל גילו גם שיש חיה כזאת כמו מצלמת רפלקס, ואחרי שגילו את המצלמה הרצינית ביקשו גם מקרובים/חברים שקצת מבינים להגדיר במצלמה המסובכת את כל ההגדרות לקבלת "יצירת מופת בלחיצת כפתור". מתוך האינפורמצייה הרבה שקיימת ברשת הבינו כי רצוי לצלם באור יום ובלי פלאש, ומתוך עיון בהמוני בלוגי אוכל ופוטוסטוקים קלטו בערך "איך התמונה אמורה להיראות". תו לא.

מאכזב. בדרך כזו צילום המזון כנושא מאבד את כל היצירתיות ואופי. בדרך כזו צילום המזון הופך לחיקוי פטתי.

לפני כמה זמן חיפשתי ברשת מידע שכרגע נחוץ לי על עדשות המתאימות למצלמה שלי ולנושאי צילום ספציפיים, ובמקרה נתקלתי במאמר המעניין הזה. למעשה הכותב מספר כי אי אפשר להגדיר עדשה כלשהי כ"עדשה נכונה לצילום המזון", הוא אכן יכול לומר מהי העדשה האהובה עליו, אך לא קיים מושג כזה כ"עדשה נכונה". יש הרבה "תלוי" כאשר אנו בוחרים עדשה עבור נושא מסוים. מאוד מאוד הזדהתי עם דבריו, כי ריבוי המידע שרשת האינטרנט מכילה כיום, איפשהו מקבעת את היצירתיות של הצלמים המתחילים עם המונחים הלא נכונים של "מה נכון ומה לא נכון".

אז מהי הקומפוזיציה הנכונה או התאורה הנכונה בצילום מזון? לפי דעתי אין דעה אחת. תנסו להשוות בין תמונות שראינו בספרים בשנות ה-70, בשנות ה-90 ובשנות ה-2000. איזה דמיון יש בינהן? אין. התמונות של שתנות ה-70 ברובן היו מצולמות מלמעלה כמנה שלמה וגדולה (או אפילו כמה מנות ביחד) ונראות מאוד פשוט בלי תחכומים ממש "כמו שזה נראה על השולחן"; התמונות של שתנות ה-90 מאוד חדות (הכוונה היא לעומק שדה גדול), מכילות הרבה פריטים בתמונה ומצולמות בתאורת סטודיו. התמונות של שנות ה-90 גם לא היו כ"כ טבעיות היות והשתמשו אז בכל מיני טריקים לא אכילים כדי שהצילום ייראה אכיל; והתמונות של שנות ה-2000 מכילות רק חומרי גלם הכי טריים וטבעיים, מאוד בהירות עם תאורה טבעית, עם עומק שדה רדוד ועם דיוק מרבי על הצלחת או על השולחן. ובכל תקופה צילום האוכל לספרים ומגזינים היה נכון. לאותה התקופה. ה"נכון" היחידי כאן אפוא הוא רק תכתיבי האופנה והזמן ולא נכונות הקומפוזיציה או התאורה.

ברור שלי, כאישה צעירה שחייה כעת בשנות האלפיים, יותר קרוב ללבי הסטאיל העכשיוי. אבל אני לא רואה סיבה להיות קרבן האפנה. אני לא רואה סיבה להעתיק ולחקות בצורה עיוורת בלי לתת לתמונות שלי קו אישי משלי. זה כמו כתב יד – כולנו יכולים לכתוב את אותה המילה רק שאצל כל אחד היא תהיה כתובה אחרת. כי לכל אחד יש כתב משלו. ובצילום מזון כיום כתב יד אישי מאוד מעורפל. כאילו שכוונת הצלמים היא לא להיות מקורי ויצירתי אלא להיות לא שונה מאחרים.

ולמה אני כותבת את כל זה? וודאי שלא בגלל שאני מבינה יותר מאפיפיור. אדרבא, אני רואה שאם אני רוצה לגדול ולהתפתח יותר מהנקודה שכבר השגתי, בעצם אין לי לאן לגדול ואין לי מה לפתח ואין לי ממי ללמוד ולקבל השראה. כי הכל אותו הדבר. הכל נראה זהה. אם הייתי רוצה עכשיו לשאול מישהו: "מה עלי לעשות כדי לשפר את הביצועים שלי?", איזו תשובה כבר הייתי יכולה לקבל? "תשימי הרבה אביזרים וחומרי גלם בתוך הפריים", או אולי "תקשרי בסרט את העוגיות שלך", או שמע "תפרשי מגבת בין הצלחות שלך" או אולי עוד איזו עצה של משהו מאוד מקובל ומאוד טרנדי ומאוד סטנדרטי נכון להיום.

אבא שלי תמיד אומר שע"מ להתבלט לא מספיק להיות טוב, צריך להיות הטוב בין הטובים. אני מסכימה ורק יכולה להוסיף שאי אפשר להתבלט ולהיות הטוב בין הטובים אם אין משהו מאוד אישי ויחודי במה שכל אחד עושה. לפי דעתי כל צלם אמור ליצור את יצירות המופת שלו בהתאם לתפיסת עולמו האישית, בהתאם למה שהוא רואה וחוקר ומבין. אמן הצילום אמיתי מוכרח לחוש את חוקי הטבע מבפנים. הוא חייב לתקשר עם הטבע בגובה עיניים, וכאשר התקשורת וההבנה שלו מתחילים להיות בלתי מוסברים במילים, ברמה שרק הוא יכול להבין, רק אז הוא יצליח להעביר את העולם שהוא רואה בצילום, לתת לו נשמה, להפיח בו נשימה וחיים. ומה צריך לעשות כדי לפתח את היכולת לתקשר עם הטבע? אין תשובה חד משמעית. אבל מה שבטוח, צריך לאהוב את הטבע, כי רק אז אפשר להעביר את השקפת העולם האישית במקום חיקוי נדוש.

ואם אני חוזרת לקומפוזיציית הצילום, אז אכן ישנם הרבה כללים ברורים שרצוי לא לעבור, הכללים האלה הם טכניים (לדוגמא, לא לחתוך את האובייקטים המצולמים בצורה לא מחמיאה; לא להעמיס על התמונה יותר מדי פריטים שלא כ"כ קשורים אחד לשני; לא לאבד פוקוס; לשמור על גוון צבעים מאוזן; לשמור על איזון "משקל" התמונה; לא לעשות תמונה צפופה מדי; ועוד ועוד ועוד...), אבל אין כללים נוקשים כאשר מדובר בחלק האמנותי של הקומפוזיצייה. כאן זה ה-מקום להפעיל את התקשורת שלנו עם הטבע, ולא בהכרח כל אחד אמור לאהוב את מה שאני עושה, כי כאמור לכל אחד יש השקפת עולם משלו (במידה ויש...), ואם מישהו לא יאהב את הקומפוזיצייה (האמנותית) של האחר, זה לא בהכרח מעיד על כך שהתמונה לא נכונה או לא טובה, אלא על כך שאיש איש בטעמו יחייה...

אם נושא הצילום מעניין אתכם כמו שהוא מעניין אותי, דברו איתי ונוכל לעשות מדור המוקדש לצילום

ואם תרצו להציץ למקורות השראה שלי, אז בבקשה:
Penny De Los Santos רק תקשיבו עם איזו התרגשות היא מספרת על מה שהיא עושה. בכל פעם כשאני צופה בווידאו הזה, אני מסיימת עם לחלוחית בעיניים. היא נורא מרגשת אותי. 


David Munns – אני מאוד אוהבת את הפשטות של הצילומים שלו. נטו אוכל. אין קיטץ', אין אביזרים מיותרים, התמונות קלות ולא עמוסות (בניגוד לטרנד של הבלוגרים להוסיף כמה שיותר כוסות, מפיות, צלחות, פרורים, קישוטים על השולחן).

Keiko Oikawa – גם התמונות שלו הרבה יותר מעבירות אוכל מאשר כל המסביב.


Sarsmis – צלמת מזון רוסייה (האמת, אני לא בטוחה שהיא צלמת מקצועית, אבל מה שהיא עושה היא עושה פרפקט לפי דעתי), זהו לינק לעבודות שלה ב-shutterstock ויש לה גם בלוג. הצילומים שלה מיוחדים ויש לה איזשהו קו מאוד אישי בתמונות. כלומר את התמונות שלה אני אזהה בין מאות תמונות של אחרים. ואני מאוד אוהבת כשלאמן יש יחודיות בלעדית.

Carl Warner – חובה לראות! אמנם זה לא פודפוטו שמאפיין ארוחה, אבל כל הצילומים האלה עשויים ממזון. הייתם מאמינים? נופים ממזון!

שבת שלום,

נטי

8 תגובות:

  1. חיכיתי לפוסט הזה שלך :)
    היה מאוד מעניין לקרוא אותך!
    חייבת לומר לך שזה טיבו של העולם- רוב החברה פועלת תמיד לפי הנורמה.
    לא רק בצילום, לא רק בבישול, אלא בערך בכל תחום שתבחרי...
    יש את ההרגל המגונה לחשוב הזה שמה שכולם עושים זה הכי טוב,
    מניחה שזה הגיע מהממסד בבסיסו.
    אני למדתי לא להתרגש ופשוט למצוא את הדרך האישית והנכונה שלי בחיים, בכל תחום שהוא...
    ובהקשר אחר לחלוטין, העוגה שבצילום נראית לי מאוד טעימה :)

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן, כמו שאמרת - בערך בכל תחום.
      אז אולי הבעייה היא אצלי שלא כיף לי בחברה כזאת. אבל אני יודעת שיש עוד אנשים כמוני. כשהייתי סטודנטית לגרפיקה, היה לי מורה מעולה, באמת בן אדם מאוד מוכשר, יצירתי ופדנט. באחת השיחות שלנו בהפסקה סיפרתי לו שלימודי גרפיקה מבחינתי זה סוג של פשרה כי החלום האמיתי שלי היה שנקר - עיצוב אופנה. והוא סיפר לי שגם הוא שקל פעם ללמוד עיצוב אופנה בשנקר ואפילו הגיע לשיעור פתוח. ואז המרצה אמר: "קחו לדוגמא חצאית. זה בסך הכל שני בדים ושני חורים. שום דבר חדש לא תמציאו כבר", המשפט הזה הוריד לו כל החשק ללמוד שם כי מראש המרצה הגדיר שבעצם צריך לעבוד לפי שבלונה.

      בכל מקרה, לפי דעתי אמנות זה תחום פתוח, ולא אמור להיות בו מקום לנורמה וחיקויים.

      את רואה באיזה איחור מטורף אני בעדכונים? נראה לי שעד שאפרסם מתכון לעוה הזאת, נגיע כבר לעונה הבאה של דובדבנים חחחח. העוגה באמת הייתה טעימה (מסוג העוגות הביתיות-כפריות כאלה) למרות שהפחתתי בה סוכר בשביל סבא שלי. תודה :-)

      שמחה שביקרת,
      שיהיה לך שבוע מקסים,
      נטי

      מחק
    2. גם בעלי בדיוק כמוך, אני בדר"כ מעדיפה לחיות בהכחשה ולהיות מאושרת ;)
      ואגב אני ציירתי רוב חיי, כשהייתי צעירה יותר,
      עד שהתחלתי ללמוד אמנות וניסו להכניס אותי לשבלונה,
      וללמד אותי לצייר כמו אמן זה או אמן אחר- מאז הפסקתי לצייר לחלוטין...
      אין ספק שאמנות אמיתית מגיעה מהבטן...
      ממתינה לעוגה בסבלנות, יש לי הרבה... :)

      מחק
    3. אז לעיתים גם לך קשה להישאר אדישה כשקובעים לך נורמות וסטנדרטים מסוימים ;-)

      לדעתי זה אפילו לא מקצועי לשלול אמנות של אדם אחד בהתבסס על אמנות של אדם אחר.

      בשורה התחתונה, גם אני ממשיכה לעשות את מה שטוב ל-י ולא את מה שמכתיבים לי. אם כי קשה לי לא להתרגז מזה שמנסים לשלול ממני את החופש שלי. וזה לא רק בנוגע לאמנות. סתם לדוגמא, אני עדיין לא סיפרתי את הבן שלי כי השער שלו ממש מהמם ואני לא מסוגלת לספר אותו בינתיים. את יודעת כמה אנשים מנסים לכפות עלי את דעתם שאני פשוט חייבת לספר אותו כי הוא בן? או זה שאני פשוט חייבת לשים אותו בגן כי הוא זקוק למסגרת. אני חשה שאני נלחמת לדעות קדומות של הברה המקובעת. אבל בסופו של דבר אני עושה רק מה שטוב לי :-)

      העוגה כבר תבוא מתישהו ;-) יש לי עוד בלינצ'ס עם קמח כוסמת שטרם פרסמתי, וכמה לחמים ולחמניות, וגרנולה ביתית, וקציצות דגים מאודות, ריבת פומלות (עוד מהעונה הקודמת), עוגת גבינה, עוגיות שיבולת שועל (שני סוגים)... קיצר, אני לא מספיקה :-]

      שיהיה לך יום מקסים,
      נטי

      מחק
  2. טוב,את התחלת אז התכונני לחפירה רצינית! :-)
    ראשית אני רוצה להגיד שטוב שכתבת את זה,בדרך כלל אנחנו כל כך עסוקים במתכונים והאוכל עצמו(ראי את הרשימה שלך;-) שאין לנו פנאי או "ראש" לראות מעבר. ועדיין אני חושבת שזה דיון בו לא ישתתפו רבים כי אני לא בטוחה ש"העם" ממש מתעניין בסוגיה ויעידו על כך המוני כניסות לבלוגים עם בישול ביתי ללא תמונות מעוצבות(שלא לדבר על מטושטשות וכו..)כמו כן שימי לב למילותיך שלך-בפתיחת הפוסט פעמים הזכרת את המילה "ציפיות" כלומר את מצפה שאנשים ישקיעו בצילום וזה עומר גם ציוד ואולי השכלה וגם יבטאו את האישיות דרכו וכאן את מנסה "למדוד" את העולם דרך המידות היצירתיות והקפדניות שלך ותאמיני לי שזה בלתי אפשרי! את שופטת את הבלוגיה לחומרה ומצפה ליותר ממה שהעולם יכול לתת. הרי בלוג אמור להיכתב מאהבה, מהלב והמקצועיות לאו דווקא תורמת לאוירה מיוחדת כזו שתגרום לנו לחזור ולקרוא/לראות שוב ושוב.
    להגיד לך את האמת, אני לא חשבתי עד עכשיו שהכל נראה דומה, למרות שזה באמת ככה. רק חשבתי אילו תמונונת חדות/מסודרות/צבעוניות/יפיפיות והלוואי והייתי יכולה לצלם ככה.כפי שציינת זה סוג של אופנה ואופנה זה מיינסטרים והרוב תמיד קובע (לטוב ולרע).
    אני חושבת שאת צריכה ליהנות מהבלוג והסגנון האישי שלך ולא לחפש את הבשורה מעבר. עולם כמנהגו נוהג ולמזלנו לנו רשות לבחור הן את הגישה והן את הדרך האישית שלנו!

    העוגה אגב מהממת! חבל שלא "הוצאת אותה בזמן";-)

    שבוע נפלא!
    אלנה

    השבמחק
    תשובות
    1. אלנה יקירה,
      יש לי הרגשה שדווקא הפעם לא ירדת לסף דעתי.
      התגובה שלך נראית לי קצת כועסת או נעלבת, למרות שבכלל לא זרקתי אבן לכיוון אלה שאין להם ציוד, ידע, ניסיון, רצון, כשרון, זמן וכד'.

      כשאני כתבתי את המילה "ציפיות" לא הזכרתי בכלל מהי הציפיה האישית שלי, לכן אני לא יודעת איך הסקת שאני זו שמצפה, וגרוע מכך מודדת.

      אני דיברתי על התופעה הכללית. אני דיברתי דווקא על אלה שכן יש להם ציוד ואיזה סוג של ידע קטן כגון קורס לצילום מזון או קריאת מאמרים בנושא.

      הדבר השלילי שציינתי בכל המאמר שלי זה שאותם אנשים שהצטיידו בידע מזערי ובציוד יקר, מתחילים להוות אוטוריטה עבור הכלל למרות שהם רחוקים מלדעת לקבוע את ה"נכון ולא נכון".

      הבלוגרים למדו כמה כללים מאוד מעורפלים וכלליים, קנו מצלמות ועדשות שכבר בפני עצמם משפרים מאוד את הצילומים שלהם, בנוסף לכך נעזרו באיזה חבר/אח/גיס/שכן שיש לו איזה ידע בצילום, ולפי המינימום שכל זה נתן להם הם בונים את הקומפוזיציות והתאורה שלהם. אך יחד עם האור היפה שהתחילו להשיג בעזרת אור יום, ויחד עם העדשות היקרות שנותנום להם חדות וצבעוניות בצילום, התמונות שלהם נטולות אמנותיות ויחודיות. ובהתאם לבינוניות הכוללת הזאת עולות ציפיות ה-ק-ו-ר-א-י-ם במחשבה שזה הדבר הנכון.

      אני לא שופטת את הבלוגיה לחומרה ויתרה מזאת, אפילו לא דיברתי על הבלוגיה הישראלית, אלא על הבלוגים שאני רואה כאן:
      http://www.tastespotting.com/
      וכאן:
      http://foodgawker.com/
      אם תעייני היטב במאות הבלוגים הלכאורה יפים שאת רואה שם, את תראי 90% מהבלוגים עם קונספט צילומי מאוד זהה, ואולי רק איזה 10% שהם באמת מיוחדים ומרתקים.

      אם כבר אשפוט מישהו לחומרה, אז בטח שלא את האדם הפשוט, אלא את מי שינסה לקבוע עבורי מה נכון ומה לא נכון.

      אין לי הזכות לשפוט את הבלוגיה לחומרה. אינני מורה לצילום, ואני אף מאוד רחוקה מלהיות הדבר המושלם. ובל תשכחי שעד לפני שנה צילמתי במצלמה הפשוטה ולא מצלמת רפלקס. את המצלמה המקצועית רכשתי כאשר החלטתי לעסוק בצילום לפרנסתי ולא כדי לצלם אוכל לבלוג. לא הייתי משקיעה אלפי שקלים (ואף עשרות אלפי) רק בשביל לצלם לבלוג...

      אני לא יודעת האם הפעם כן הצלחתי להעביר את המסר ברור יותר, אך בטוחני שאין כאן מקום להיפגע לאף אחד ממי שאני מכירה.

      אני באיחור עם המתכונים ולצערי אני פספסתי את העונות המתאימות. יש לי גם פאי משמשים מאוד מוצלח שגם הוא מחכה... אני עובדת עכשיו על שלושה בוקי הריון בו זמנית וגם בתהליך לפתוח את עמוד הצילום בפייסבוק. בקושי מספיקה לעשות את הכל :-)

      שיהיה לך המשך יום נעים יקירה,
      נטי

      מחק
  3. חלילה וחס, לא נפגעתי ולא נעלבתי! ומאוד מצטערת אם נשמעתי חריפה או תוקפנית מדי!זו לא היתה הכוונה בכלל!

    אני בטוחה שלא דיברת על הבלוגיה המקומית(לצערי כן?) ואת צודקת ש-90% נראים אותו דבר וכנראה אני פשוט לא הבנתי את המסר שלך! היה נראה לי שאת מבואסת מזה שאנשים מצלמים לפי מודל מסוים ולא מנסים לצאת מהמסגרת ורק חשבתי שמרוב נסיונך וקפדנותך בנושא את מבקשת יותר מדי("להיות הטוב בין הטובים"). כלומר, מישהי כמוני חושבת שזה יפה ומישהי כמוך רואה בזה חוסר השראה.
    אני לא בטוחה מה לגבי הסוגיה "מה נכון ומה לא נכון"... נראה לי מישהו שמרגיש מספיק בטחון, כמוך למשל לא צריך להתרגש מזה, הרי אף אחד לא יעיז לבוא ולומר לך שאת מצלמת לא נכון, נכון? חחח
    בקיצור, שוב מתנצלת אם פגעתי בך בדרך כלשהי! מאחלת לך בהצלחה עם קריירת הצילום!ומקווה שבאמת תספיקי את הכל (אם את זקוקה למזכירה אני פנויה בין 8:00-עד 13:00 רצוף!;-)

    המשך ערב מהנה!
    אלנה

    השבמחק
    תשובות
    1. אין לך על מה להתנצל :-) להפך, אני חשבתי שהפוסט שלי העליב או הכעיס אותך...

      אחת הסיבות למה כל כך התעכבתי עם כתיבת הפוסט הזה, זה שחשבתי שכאן בישראל עלולים לא להבין אותי נכון. בואי נתחיל מכך שבארץ הצביעות חוגגת ותמיד מעדיפים כאן להגיד שקר מתוק מאשר אמת מרה, ולכן ביקורות מהסוג שאני כותבת (יש לי עוד כמה ביקורות בבלוג) מתקבלות לרוב בתוקפנות, ושנית, אכן כמו שכתבת "לצערי". בישראל קיצוניות אחרת. אם בחו"ל הנושא הזה נדוש עד שעמום, הרי שבארץ זה מאוד חסר. אין לי כאן כמעט את מי "להאשים" בצילומים מלוקקים מדי וחיקויים. ולא כי אחרים נורא יצירתיים, אלא כי הרוב אפילו לא משתדל להוציא משהו סביר (זכותם, זאת לא ביקורת).

      תראי, אני כן מבואסת מכך שהרוב נכנסו לאיזושהי מסגרת, ולצערי אף קובעים את הטרנד. או ליתר דיוק, מה שיותר מבאס אותי זה שדווקא מי שאין לו שום הסמכה או ידע או כשרון אמנותי באמת, מהווה למעשה אוטוריטה ולפיו קובעים את הקו. ואז, כן, אם אני מבקשת להיות הטובה בין הטובים, קשה כבר לראות מי הם הטובים כי הסטנדרט נקבע לפי פרמטרים לא נכונים כל כך. בפועל הבינוניות קובעת ולא השלמות. לא אכפת לי שיתנו לי רף גבוה מדי ותהיה לי השאיפה להשיג אותו, יותר קשה לי כאשר הרף הינו בינוני ואז אני מוצאת את עצמי לא "מתאימה" כי אינני מסכימה להיות בינונית ולחקות אחרים.

      שלא תביני לא נכון, אני לא מצפה מאף אחד למה שאני מצפה מעצמי. אני לא שופטת את אף אחד לפי מה שאני שופטת את עצמי. תראי, את צילומי ההריון שלי התחלתי דווקא מכך שחברה שלי פנתה אלי ואמרה שיש לי טעם מיוחד ורק אני יכולה לתת לה בוק שונה מאחרים. אני בכלל הייתי סקפטית לגביי ולגבי מה שאוכל לתת לה. אבל היא ממש שכנעה אותי שאני אחרת והעבודות שלי אחרות. אך נראה לי שרק מעטים מעריכים את הייחודיות הזאת. הרוב אוהב ללכת עם הסטנדרט...

      אני שמחה שהבנו אחת השנייה :-)
      אני מאחלת לעצמי שאזדקק בקרוב למזכירה! תודה :-)

      יאללה, אני רצה לקלח את הגוזל...
      ערב טוב שיהיה לך,
      נטי

      מחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...